"וְנֹחַ, מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה'... נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה, בְּדֹרֹתָיו"
מפרשים שונים מנסים לאפיין את הסיבה שבגללה נח נקרא צדיק ונבחר להינצל מהמבול.
בעל הטורים אומר: ("את האלהים התהלך נח") סופי תיבות - "חכם". נח הוא חכם של סופי תיבות, חכם שלאחר מעשה, שתמיד יודע להסביר לאחר שהמאורעות התרחשו, מדוע הם התרחשו ומדוע אי אפשר היה אחרת. הוא אינו מנסה לשנות את פני ההיסטוריה. אברהם אבינו, בניגוד אליו, יוצא נגד ההחלטה להחריב את סדום ועמורה ומנסה לשנות אותה.
בפרשה חוזר הכתוב כמה פעמים " ְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ, אֱלֹקים--כֵּן עָשָׂה... וַיַּעַשׂ, נֹחַ, כְּכֹל אֲשֶׁר-צִוָּהוּ, ה'... אֲשֶׁר צִוָּה אֱלֹקים". הקב"ה נותן הנחיות מדוקדקות ונח מבצע, אין לו את הידע ולא את התשובות. ברגע שמתחיל המבול נוצרת אי-ודאות. אלוקים זוכר את נח, כך כתוב, אבל נח אינו יודע מתי המבול יסתיים. מדי פעם פותח חלון, שולח יונה, בודק, ממתין בסבלנות.
הרב אורי שרקי מוצא חידוש בפרשת נח. עד עכשיו חשבנו שבעולם קיימות רק שתי אפשרויות לקבל מהקב"ה: זכייה בזכות - בזכות התנהגותו של הצדיק, וזכייה בחינם – מי שאינו צדיק אך מוצא חן. מנח אנו למדים שיש גם אפשרות שלישית, וזוהי הזכייה לא בזכות המעשים, אך גם לא לגמרי בחינם. זוהי הזכות של הזהות הפנימית, הידועה יותר בתור הסגולה הפנימית, ואולי אפשר לקרוא לה גם הפוטנציאל, גרעין שילך ויתפתח.
גישות נרטיביות בפסיכולוגיה סוברות שהקיום האנושי מושתת על סיפורים. סיפור חייו של אדם משלב את העבר המובנה והעתיד המדומיין כדי לספק לחיים אחדות, מטרה ומשמעות. חוכמה לאחר מעשה שנותנת פשר ומצפן קדימה יכולה אף היא להיות חוכמה גדולה.
כמו נח בתיבה, גם בתקופה הנוכחית של מגפת הקורונה קשה לנו להסתכל קדימה. אנחנו בעיצומו של הסיפור, הדמיון הנרטיבי שלנו מוגבל והעתיד מעורפל. אנשים שונים מוצאים דרכים שונות להתמודדות. מנח אנו יכולים ללמוד שאפשר לא לדעת. לבנות תיבה שתגן עלינו, לשמור כוחות ולאסוף את יקירנו, לעקוב אחר ההנחיות ולהמתין. גם כך אפשר להיקרא צדיק. כמו נח, שלא יודע מה יהיה מחר, שמקשיב להנחיות, שעושה, שמנסה. שמלוא סגולתו מתממשת רק בפרקים הבאים, בדרות הבאים אחריו. הוא הפך להיות אביו של הסיפור האנושי כולו.