על פי מסורת חז"ל, נס קריעת ים סוף אירע בשביעי של פסח. פרעה סגר על בני ישראל, כאשר לפניהם עמד רק ים סוף. מדרש חז"ל מתאר בדרכים שונות את מצבם הנפשי של בני ישראל באותם רגעים: "בארבע כתות עמדו ישראל על הים: אחת אומרת נפול לים, ואחת אומרת נחזור למצרים, ואחת אומרת נעשה מלחמה, ואחת אומרת נצווח כנגדן" (מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי י״ד י״ג). ארבע קבוצות אלו משקפות תגובות שונות למשבר. ייאוש ונסיגה מהחיים (ניפול לים), וויתור על שאיפה לחירות וחזרה למצב מצומצם של קיום (נחזור למצרים), יציאה למאבק הרואי חסר סיכוי (נעשה מלחמה), או עמידה וזעקה לבורא עולם בתפילה לנס (נצווח כנגדן).
על פי הרבי מליובאויטש, הקב"ה פסל כל אחת מצורות התמודדות אלו משום שאין בהן את יכולת נשיאת ההפכים. מצד אחד - אמונה ש"הכל בידי שמיים" ומצד שני – להמשיך ולפעול בעולם כאילו אין דבר חשוב יותר מההשתדלות. בניגוד לכתות המביאות עמדה חד-ממדית, התגובה הרצויה היא תנועה קדימה: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ".
חג הפסח מסמל את היציאה ממיצר לחירות. לפעמים בחיים מרגישים בשביל ללא מוצא. דברים לא מתקדמים, לא מצליחים לבחור, אי אפשר לראות לאן ממשיכה הדרך ויש תחושה של מצוקה קיומית. היכולת לסלול דרך חדשה, להעז לנוע למקום לא מוכר, ולהאמין בקב"ה שיוביל אותנו למקום הנכון עבורנו יכולה להוביל לתחושה של חופש, של אוויר פתוח ואפשרויות חדשות, הרחק ממיצר. את שירת הים שרים מתוך הקלה גדולה והתבוננות בדיעבד על המאורעות. אם נצליח לשלב תנועה ואמונה ולשיר שירה גם במהלך הדרך זו יכולה להיות חרות מתמשכת.