מעמד הר סיני הוא אירוע שיא. אחרי המהלך הניסי של היציאה ממצרים בני ישראל חונים בהר סיני ומתכוננים למעמד אליו ציפו. הרב מנחם פרומן כותב על כך: "שעתו היפה ביותר של המין האנושי היא רגע מעמד הר סיני. 'נעשה ונשמע' הוא שמצדיק את 'נעשה אדם בצלמנו כדמותנו' אז עמדנו בחופה, תחת הר סיני. רגע החתונה הוא הרגע היפה בחיים של האדם, שם מופיע הזוהר שלו, אז מתגלה צלם אלוקים שבו".
אך אחרי ההתחייבות ההדדית היינו מצפים לתחושה של שחרור ומנוחה.
במקום מנוחה ורגיעה, הפסוקים מלאים בתנועה. עד לפירוט עשרת הדברות הכתוב מציין מעל עשר פעלים של עלייה וירידה. נראה שהקב"ה, משה והעם נמצאים בריקוד של התמקמות – עלייה וירידה, קרבה וריחוק, כמיהה וחשש. יש חוויה רב-חושית עוצמתית, ובצידה ערפל ועשן. הקב"ה אינו מגלה את עצמו בבהירות, ככתוב: "וַיַּעֲמֹד הָעָם, מֵרָחֹק; וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל-הָעֲרָפֶל, אֲשֶׁר-שָׁם הָאֱ-לֹהִים (פרק כ', פסוק י"ז). האירוע המכונן של האדם היהודי לא מאופיין בתחושת פתרון וודאות, אבל דווקא בכך טמון היופי.
פרופ' מרדכי רוטנברג, מייסד המרכז לפסיכולוגיה יהודית, מדבר על הסתר הפנים כמתנה. נצחיות התורה מאפשרת לנהל סביבה דיאלוג, להציע פרשנויות שונות וכך להתמקם מולה בריקוד של קרבה וריחוק, ירידה ועלייה. "ירידה לצורך עלייה", על פי רוטנברג, מתרחשת כאשר שני החלקים מסייעים זה לזה להתקיים ומשפיעים זה על זה. ירידה, תחושות שליליות, חוסר ודאות, יכולים להיחשב למנוחה טבעית מתהליך גדול יותר של עלייה. תפקיד האדם הוא להאמין שבכוחו לשנות את המציאות, ומתוך כך להשתמש בירידה כדי לשאוב ממנה כוחות לעלייה שלאחריה. מעמד הר סיני נותן לנו בסיס קיומי גם ברגעים של ירידה וערפל, ואמונה שמתוך התנועה הנצחית תבוא גם צמיחה משמעותית.