בסיום פירוט סוגי הקרבנות בפרשתנו מופיע הפסוק הבא: "זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים"
רבינו בחיי (1255-1340 סרגוסה, ספרד) מעיר על הסדר של הקרבנות כפי שהוא מופיע בפסוק: "הקדים עולה, כי הוא הנבחר והוא הנכבד מכל הקרבנות וחתם בשלמים לפי שראוי לחתום במדת השלום שהוא קיום העולם ודרשו רבותינו זכרונם לברכה: למה נקרא שמם שלמים? שמטילין שלום בעולם"
מעניין לראות שלא רק בקרבנות אלא בהרבה מקומות השלום מופיע בהרבה מקומות דווקא בסוף:
לדוגמא: תפילת העמידה מסתיימת דווקא בברכת השלום וגם לאחר התפילה אנחנו חותמים ב"עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו..."
בתפילה זו הנהיגו חכמי ישראל לסיים גם את ברכת המזון. וגם הקדיש נחתם באותה תפילה בדיוק- עושה שלום במרומיו..
השלום מופיע גם בחתימת שישה סדרי משנה: "אמר ר' שמעון בן חלפתא: לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום שנאמר: ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום"
ברכת הכהנים, וברכת הבנים גם הן נחתמות בשלום: "יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם"
וגם את מגילת שיר השירים, חותם שלמה המלך עם השלום:
"...אָז הָיִיתִי בְעֵינָיו כְּמוֹצְאֵת שָׁלוֹם"
הרבי מליובאוויץ' אמר פעם: מדוע כשיהודי רואה יהודי שני הוא אומר לו "שלום עליכם" ואילו השני משיב לו להיפך - "עליכם השלום"? כדי לפתוח בשלום ולסיים בשלום!
השאיפה של כולנו היא השלום, לכן הוא מופיע תמיד בסוף, שהרי זהו החלום הגדול ביותר. כשהוא יתגשם זה כבר יהיה הסוף.
השאלה הנשאלת היא, מדוע במקום לעשות מעשים שיקרבו אותנו להגשמת החלום יש רבים שעסוקים לפעמים בכעסים, במריבות ובמחלוקות?
בואו נתמקד יחד בטוב, כי השלום כבר ממש ממש קרוב! שבת - שלום!