בני ישראל יצאו ממצרים, מקום קשה אבל מוכר, למרחבי מדבר של אי-ודאות. ההובלה האקטיבית של משה והפאסיביות של העם בתהליך מתבטאת בפועל: "הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" (פרק ל"ב, פסוק א'). בני ישראל למדו לסמוך על משה, וכעת כשהוא נעדר, בניגוד למה שציפו, הם חשים מצוקה גדולה.
המוח האנושי מנסה לייצר שרשראות של סיבה ותוצאה, של ציפייה ומימוש. כשמתרחש מצב של אי ודאות הוא מעורר רגשות של דאגה, עצבנות וחוסר שליטה. במצוקתם, הם פונים שוב לגורם חיצוני – אהרן, ותובעים מענה מיידי שיקל עליהם. דרך ההתמודדות של אהרן מתמקדת בפתרון הבעיה המעשית. יצירת עגל הזהב נותנת תחושה של אקטיביות ושליטה ומובילה להקלה זמנית אך מדומה. לא בכדי "עגל הזהב" נהפך עם השנים למילה נרדפת לכמיהה חיצונית נוצצת, ריקה ממשמעות ותוכן.
אהרן שמע את בקשתם של בני ישראל אך לא הצליח להיות קשוב לצורך הפנימי שהם ביטאו. חסרה התייחסותו לרגש שהעם העלה - פחד אל מול הלא נודע, חרדת נטישה וחוסר אמונה במסוגלות העצמית שלהם בהיעדר מנהיג. אילו היה מסייע להם להפנות את המבט פנימה, לפרש עבורם את המצוקה, להכיר בתחושות ולהשתהות איתן, הייתה יכולה להתאפשר צמיחה משמעותית.
רגעים של אי וודאות מעוררים בנו תחושות לא נעימות שבאופן טבעי אנחנו מנסים להתנער מהן. תרגול קשיבות (מיינדפולנס) מלמד אותנו להיות נוכחים ברגע המצוקה וערים למחשבות, לצרכים ולרגשות, מבלי לחפש פתרונות מיידיים. כשאנחנו רואים בבהירות, הסיכוי גבוה יותר שנוכל להימנע מהתנהגויות אימפולסיביות ולהפריד בין אירועים לפרשנות שאנחנו נותנים להם. גם כשאנשים קרובים לנו נמצאים במצוקה – חברים, בני זוג, ילדים, מפתה לתת הקלה מיידית. אם לא ניבהל, נקשיב לרגשות הרוחשים מתחת לפני השטח ונשתהה איתם, נוכל לסייע להם לפתח חוסן ומסוגלות לטווח הארוך.