במוצאי שבת שעברה התרחש האירוע המשמח של קהילת בית הכנסת שלנו.
בסוף האירוע חולקו ספרים של הרב ארוש וביניהם ספרון קטן בשם 'חוק התודה', העפתי בו מבט והוא שבה את ליבי, יש בו תוכן שממבט ראשון נראה פשוט וקליל אך באמת הוא טומן בתוכו עומק עומקים ותהליכי נפש אדירים.
ואיך זה התחבר לי לפרשה? בפרשתנו מסופר על קרבן העומר שהוא ראשית קציר התבואה. חז"ל אומרים שקרבן תודה הוא, שמודה החקלאי לה' על כך שסייע בידו והתבואה צמחה.
את קורבנות התודה הרגילים נותנים בעקבות נס גדול שהתרחש או דבר שחרג מטבע העולם ולכאורה כאן בתבואה, אין דבר שחורג מהטבע, התבואה סך הכל צמחה. תהליך טבעי מאוד!
המהר"ל אומר שזה בדיוק מה שמייחד את קורבן העומר, מודים בו על הטבע.
קל לנו לקבל דברים טובים שעוברים עלינו ולומר עליהם תודה, כי ברור לנו שזה טוב ומשמח וליבנו יכול בקלילות לפנות בתודה לבורא עולם ש'פינק' אותנו. וכאן מגיע הסוד הגדול שעליו הרב ארוש כותב. העניין הוא להכניס את התודה לכל דבר. גם בדברים הרגילים ובעיקר בדברים המאתגרים אותנו שכלפי חוץ נראים לנו כצרות וקשיים.
היופי הגדול זה שברגע ש'איפשרנו' לה' להכנס אזי דברים נפתרים והצרה חולפת. כי ה' שם איתנו, ומעשיו טובים ושלמים. ואצטט את המילים היפות מתוך הספרון:
"כל חיסרון בעולם הזה הוא הסתרה על אור ה' הנמצא באותו דבר, והשלמת החסרון השרשית בכל ניסיון ובעיה היא "להכניס" את ה' לתוך המקום הזה שבו אור ה' נסתר, כלומר "לגלות" את האור הנסתר, לגלות שגם בתוך החושך והצרה, בתוך ההסתרה, נמצא בורא עולם, או במילים אחרות: פשוט להאמין בה'!"
אסיים במאמר המדרש בויקרא רבה: "כל הקרבנות בטלים לעתיד לבוא, חוץ מ(קורבן) תודה" אז... בואו נתחיל להודות ולהכניס את ה' לחיינו, זה רק מיטיב. מובטח!