אנחנו עומדים בסוף ספר במדבר, לפני הכניסה לארץ, רגע לפני הנאום הארוך של משה בספר דברים שבסופו הוא מסיים את תפקידו בהנהגת עם ישראל. ובמה עוסקת הפרשה שלנו? בדיני הערים ללויים, ובדין ערי המקלט והרוצח. רגע לפני שמשה עוזב את העולם ונכנסים לארץ, לכאורה היינו מצפים לנושאים קצת יותר אופטימיים. אלא שהרוצח הוא לא עיקר העניין בסיפור. אם נשים לב לפרטים, נראה שערי המקלט הן בעצמן חלק מהערים של הלויים. הלויים כידוע, לא קיבלו נחלה משלהם בארץ, כל שבט נתן להם עיר או כמה ערים. חלק מהערים הללו, היו ערי המקלט. למה הלויים צריכים לגור ביחד עם רוצחים? ועוד - מתי הרוצח בשגגה יוצא מעיר המקלט? כאשר מת הכהן הגדול! מה הקשר? מסבירים חז"ל שהכהן הגדול נושא באחריות על רציחות שקורות בעם ישראל. ומכך שבערי המקלט ישבו דווקא הלויים אנחנו מבינים שהאחראי הוא לא רק הכהן הגדול, כנראה שכל הלויים, באיזושהי מידה, נושאים באחריות וצריכים כעת להשפיע מקרוב על הרוצחים בשגגה. מדוע? כי זה התפקיד שלהם! הכהנים והלויים נחלקו ל24 משמרות, כל משמרת עבדה רק שבועיים בבית המקדש, בשאר השנה הם היו חיל חינוך! כך אומר הרמב"ם: "מפני שהובדל (שבט לוי) לעבוד את ה' לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים שנאמר יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל" אומרת התורה ללויים: תפקידכם הוא לדאוג להורות את דרכי ה' - ואם יש רוצחים בעם, אפילו בשגגה, זו חלק מהאחריות שלכם… כי מי שהולך בדרכי ה', גם בשגגה לא יגיע חס ושלום לרצח. לא לחינם נצטווה דווקא שבט לוי על מניעת הרצח. "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל" כך אומר עליהם ישראל אביהם. לשמעון ולוי היה מזג עז, שהביא אותם להרג המוני בעיר שכם כנקמה על כבוד המשפחה ויעקב אבינו מקלל את המזג הרע הזה שלהם. גם יוסף הצדיק יודע שהחיבור בין שמעון ולוי מסוכן וכשהאחים באים אליו למצרים הוא דואג להפריד ביניהם ולשים את שמעון במאסר עד שאחיו יחזרו עם בנימין. בהמשך אנחנו יכולים לראות ששמעון השתמש בכח העזות שלו לרעה - זמרי בן סלוא, נשיא שבט שמעון, חוטא עם כזבי המדיינית לעיני כל ישראל, ובעקבות החטא הזה פורצת מגפה בעם שאוכלת 24,000 איש. לפי מניין בני ישראל בפרשה הבאה עולה (ע"פ רש"י במקום) שכל המתים במגיפה היו משבט שמעון (הוא השבט היחיד שהמניין שלו יורד דרמטית לאחר המגיפה) מה שמעלה את ההשערה ששבט שמעון היה החוטא העיקרי. לעומת זאת, שבט לוי יודע לתעל את כח העזות שלו ל"עזות דקדושה", פינחס, שהכתוב מייחסו לשבט לוי, משתמש בקנאותו כדי להרוג את זמרי ולעצור את המגיפה. משה, שיצא משבט לוי - הורג ללא חת את המצרי וטומן אותו בחול ובהמשך לא ירא מלגשת לפני פרעה וגם לצאת ממנו בחרי אף. שבט לוי הוא זה שלא נגרר אחרי שאר העם בחטא העגל ובהמשך לא ירא לקיים את ציווי ה' מפי משה: "שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ" לכן, זוכה שבט לוי להחליף את הבכורות ולהיות נציג העם לשרת בבית ה'. הם אמנם מתעסקים באש וחלב ודם, אבל הכל מתוך קדושה וטהרה. לכן מוטלת האחריות על שבט לוי במיוחד למנוע רצח בעם ישראל. הם אלו שיודעים להפוך את העזות לעזות דקדושה, ואת הפזיזות (חוסר הזהירות שעלול להביא לרצח בשגגה) - לזריזות ("כהנים זריזים הם").
כעת מובן מדוע שבט לוי לא מקבל נחלה בארץ. הוא חייב להיות מפוזר בכל מקום, כמו תבלין באוכל, לטהר ולזכך את עם ישראל. וכעת גם מובן מדוע משה רבינו, רגע לפני מותו עוסק דווקא בעניינים האלו, של ערי המקלט והערים ללווים. משה רבינו מכין את הקרקע לעם ישראל, לפני הכניסה לארץ, דואג שבכל מקום ומקום יהיו נציגים של שבט לוי שיורו לעם את חוקי ה' ומשפטיו. עם זאת, האחריות אינה רק על הלויים. עלינו לזכור את מה שהרמב"ם מוסיף וכותב: ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו וכו'. כל מי מאיתנו שזכה ללמוד תורה, ועוד יותר מכך, מי שזכה לדבקות של קדושה ואהבת תורה ומצוות, הוא נקרא אל הדגל! להתנדב! לקחת אחריות על עם ישראל! לתת דוגמא אישית, לחנך, לקרב לבבות, להקדים שלום זה לזה כמידתו של אהרון. ובכך, לא רק למנוע רצח ח"ו, אלא להרבות שלום. שבת שלום!