בהפרש של שמונה פסוקים בלבד בפרשתנו התורה מציינת שני דברים שנראים כסותרים. מצד אחד - "אפס כי לא יהיה בך אביון" ומצד שני: "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ", אז לא יהיה אביון, או שלא יחדל אביון ותמיד יהיו עניים ואביונים? חז"ל כבר עמדו על הסתירה הזו ותירצו: כאן כשישראל עושין רצונו של מקום, אז אין עניים. וכאן כשאין עושין רצונו של מקום - אז יש.
ההבנה המקובלת בדברי חז"ל היא שכאשר בני ישראל עושים רצונו של מקום, זאת אומרת - כשהם שומרים בשלמות את התורה והמצוות, אז ה' משפיע עליהם שפע גשמי כל כך גדול שתהיה פרנסה בשפע לכולם, עד שלא יהיו עניים כלל!
שמא לפי הבנה זו אדם ויטען: אני אקיים את חלקי בשמירת התורה והמצוות, ואת חלק הצדקה יקיים מישהו אחר… ואדרבה, בזכות לימוד התורה וקיום המצוות שלי לא נזדקק בכלל למצוות צדקה! יהיה שפע כל כך גדול ולא יהיו בכלל עניים!
לאדם כזה נאמר שיש פירוש בסיסי יותר לדברי חז"ל: בזמן שבני ישראל "עושין רצונו של מקום" ומהו רצונו של מקום? קודם כל - שתתן צדקה! שתגמול חסד! אז - לא יהיה בך אביון! (כי אחרי שתתן צדקה כראוי הוא כבר לא יהיה אביון. ושמא יש כאן רמז שיש להדר בצדקה כזו שתוציא את החבר מהמצב הכלכלי ולא שתשמר את העניות שלו)
נתחיל עם גמילות החסדים, ומתוך כך נתחזק ונשתלם בכל תרי"ג המצוות שבין אדם לחבירו ובין אדם למקום ונזכה לשפע רב ולכל הברכות כולם!