בתחילת פרשת אמור מצווים הכהנים לשמור על ייצוגיותם החיצונית, שלא יהיה בהם מום. עוד מצווים הכהנים (ע"פ פסוק בספר יחזקאל) שלא יקרחו וגם שלא יפרעו את שערם. ומה יקרה אם לכהן תהיה קרחת? או אם פעם אחת הוא ישכח להסתפר? אז מה? זה מפריע במשהו לאלוקים? אם הלב שלו טוב אז מה הבעייה? הרי אלוקים הוא בוחן כליות ולב ולמה חשובה החיצוניות?!
התשובה היא שהקדושה מתבטאת גם בחיצוניות, כפי שאומר הנביא מלאכי: "וְכִי תַגִּשׁוּן עִוֵּר לִזְבֹּחַ אֵין רָע… הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ אָמַר ה' צְבָאוֹת" הנביא מציג טענה שאומרת - אם נביא לבית המקדש קרבן של בהמה עיוורת מה רע בזה? והנביא עונה בשם ה' - הקריבהו נא לפחתך, אם היית מביא מתנה כזו למושל העיר שלך - האם הוא לא היה נפגע מכך?
אז ברור שאלוקים לא צריך את הקרבנות היפים שלנו, אבל באמצעות היחס אליו אנחנו מתרגלים את היחס הנכון לעמיתינו, בני האדם. זו אולי משמעות הפסוק על העניין הזה בפרשתנו: "וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" על ידי יחס מכבד בינינו, בתוך בני ישראל, בין אדם לחבירו, בכך אנחנו מקדשים את שמו של אלוקים. ומהו יחס מכבד? כאן אנחנו צריכים לזכור, שכמו אצל הכהנים, גם אם הלב שלנו במקום הנכון וגם אם הכוונה שלנו טובה, יש משמעות גדולה גם לעטיפה החיצונית.
נכון, הלב הוא העיקר, אבל החיצוניות, גם היא חשובה.
אנחנו רגילים לחשוב שכשאנחנו דואגים לגוף שלנו, לתסרוקת, לבגדים, לנימוסים החיצוניים אז אנחנו עושים זאת כדי שיכבדו אותנו.
מן הסתם גם זה נכון בדרך כלל, אבל האמת העמוקה היא שבכך אנחנו בעיקר מכבדים את בני האדם שבסביבתנו.
וזו אפילו מצווה, גדולה וחשובה עד מאד - מצוות קידוש ה'!