בפרשתינו מזוכרת בין השאר מצוות השבת אבידה
בסיום הציווי על המצווה התורה מסיימת במילים: וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכׇל־אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר־תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם
הניסוח הזה איננו רגיל. היינו מצפים שהתורה תכתוב כהרגלה "אל תתעלם" או "לא תתעלם" בלשון ציווי.
הרי לכאורה האדם יכול להתעלם מהאבידה ולא להשיב אותה, אלא שהוא מצווה לא להתעלם ולהשיב את האבידה.
מה פשר הציווי החריג במקרה הזה: "לא תוכל להתעלם"? האם התורה מצווה עלינו לא להיות יכולים?...
התשובה היא כנראה, שכן.
ישנן שתי אפשרויות: אפשרות אחת, שכאשר אדם רואה אבידה של חבירו זה לא באמת אכפת לו אבל הוא כופה את רצונו ובכל זאת אוסף את האבדה ומטפל בה עד שהוא משיב אותה לבעליה.
האפשרות השנייה היא שפשוט אכפת לו מהמאבד, והוא לא יכול להמשיך הלאה בלי להרים את החפץ ולחשוב לעצמו: איך אחי האהוב שאיבד את החפץ הזה ישמח כשיגלה שמישהו מצא אותו!
לא לחינם התורה משתמשת כאן שוב ושוב במילה "אחיך"
ונראה שבמקרה הזה התורה לא נותנת לנו את הלגיטימציה לבחור בין שתי האפשרויות.
היא תובעת מאיתנו לעשות עבודה פנימית, נפשית, מנטאלית, להתייחס לכל אדם מישראל כאח אהוב ממש, שאם אני רואה את האבדה שלו אני לא יכול, פשוט לא יכול, להתעלם.
"לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם"
שבת שלום!