בני ישראל אוטוטו נכנסים לארץ ישראל, אלוקים מצווה לא להלחם בבני עשיו, לא במואב וגם לא בבני עמון, ואכן בני ישראל לא נלחמים בעמים האלו. אבל כאשר מתקרבים לסיחון מלך חשבון הסיפור שונה, הפעם אלוקים מצווה להלחם: "קוּמוּ סְּעוּ וְעִבְרוּ אֶת נַחַל אַרְנֹן, רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הָאֱמֹרִי וְאֶת אַרְצוֹ הָחֵל רָשׁ וְהִתְגָּר בּוֹ מִלְחָמָה"
לכאורה ציווי מפורש של אלוקים לפתוח במלחמה מול סיחון.
ומה משה עושה? האם הוא אכן פותח במלחמה?
מפתיע מאד לראות שמשה עושה בדיוק הפוך! "וָאֶשְׁלַח מַלְאָכִים מִמִּדְבַּר קְדֵמוֹת אֶל סִיחוֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן דִּבְרֵי שָׁלוֹם לֵאמֹר..." משה דווקא פותח בקריאה לשלום, ואפילו מנסה באריכות לשכנע את סיחון ללכת בדרך של שלום. הוא מוכן לשלם בכסף מלא על האוכל והשתיה של בני ישראל בעברם דרך ארצו של סיחון. בנוסף, הוא מנסה לשכנע את סיחון שבני עשיו ובני מואב כבר אפשרו לבני ישראל לקנות מהם אוכל ומזון...
אבל זה לא עוזר. ה' מקשה את ליבו של סיחון שלא מאפשר לבני ישראל לעבור בגבולו ולבסוף בני ישראל נלחמים בו, מנצחים אותו ויורשים את ארצו.
ונשאלה השאלה: הרי במקרים אחרים כשמשה רבינו לא קיים את ציווי ה' אלוקים מוכיח אותו על זה, ובחומרה. ומה קורה כאן? מדוע אלוקים לא מגיב כשמשה קורא לשלום במקום לפתוח במלחמה כפי שה' ציווה?
אולי זה בא ללמד אותנו משהו חשוב ויסודי: לא ייתכן שאלוקים יצווה לפתוח במלחמה ללא קריאה מוקדמת לשלום! אין דבר כזה! שמו של אלוקים הוא שלום. וכך גם כותב הרמב"ם שלפני כל כיבוש בארץ ישראל היה מחויב קודם כל להציע דרך של שלום (הלכות מלכים ומלחמות ו,א).
בעצם, כשאלוקים אומר למשה להילחם בסיחון הוא אומר לו: "תציע שלום, אבל אני אדאג להקשות את ליבו של סיחון" ומשה מבין את זה. רק כאשר היד המושטת לשלום, מתוך כנות אמיתית וטהורה נתקלת בסירוב עקשני ניתן להסיק מכך שכאן - צריך להלחם.
אבל לא לפתוח בשלום?! אפילו בנוגע למלך חשבון, זה לא בא בחשבון...
שבת שלום!