"ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל.."
פרשתינו פותחת בחזרתו של יעקב לארץ כנען, תוך שהוא מתכונן לפגישתו עם עשיו אחיו, ממנו ברח בפרשה הקודמת.
בקריאת הפסוקים הראשונים, נדמה כי יעקב מגיע בעמדה נורא מתנצלת למפגש עם אחיו, הוא שולח שליחים לאחיו ומבקש מהם למסור לו: "כה אמר עבדך יעקב, עם לבן גַרתי.." - הוא קורא לעצמו עֶבֶד למרות שאביו ברכו 'הוי גביר לאחיך..' גם על המילה 'גרתי' אומר רש"י 'לא נעשיתי שׂר וחשוב אלא גֶר', הוא ממשיך בעמדה המתנצלת ומוסיף: "ויהי לי שור וחמור.." - גם כאן אומר רש"י - אבא בירך אותי "ויתן לך אלוקים מטל השמים ומשמני הארץ" והנה, זה לא התקיים, יש לי בכלל שור וחמור. ולבסוף: "ואשלחה להגיד לאדונִי למצוא חן בעיניך.." - אתה האדון עשיו, ואני הקטן באתי למצוא חן בעיניך.
גם בתפילתו לקב"ה משתמש יעקב במונח: "קטֹנתי מכל החסדים.." וכאילו כדי לחזק את תחושת הקַטנוּת הזו עוד יותר, רגע לפני המפגש עם עשיו, יעקב מעביר את כל משפחתו בנחל יבוק, ולפתע נזכר כי שכח 'פכים קטנים' בעברו השני של הנהר וחוזר לקחת אותם משם. ברגע הזה, שהוא לבד בעבר הנהר, ללא משפחתו, פוגש אותו שׂרו של עשיו ונאבק עימו. אמנם יעקב מנצח אותו, אך נשאר קצת צולע מהמערכה הזו. המלאך רוצה ללכת, אבל יעקב לא משחרר אותו ומבקש ברכה, ומה אומר לו המלאך? : "לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל, כי שָׂרִיתָ עם אלוהים ועם אנשים ותוכל.." במילים אחרות, צא מתחושת הקָטְנוּת שבאת איתה. מעכשיו אתה ישראל. ובלשונו של רש"י: אל תאמר שהברכות הגיעו אליך בעַקֵבָה ורמיה כי אם בִּשְׂרַרַה.
בין ענווה להקְטַנה
לעיתים יש לנו נטייה להפחית בערך עצמנו, להסתכל בזכוכית מגדלת על החסרונות שלנו, על הפכים הקטנים ששכחנו מעבר לאיזה נהר כלשהו בחיים, לשכוח מהברכות והכישרונות שבורכנו בהם, ולהגיד: "מי אני בכלל? קטוֹנתי.."
איך נדע להבדיל מתי זו ענווה ומתי זו הקטנה עצמית..? לפי התוצאה שהמחשבה הזו מובילה אותנו אליה.
אם אחרי מחשבת 'קטונתי' כזו התוצאה היא שאני נשאר פסיבי כי מי אני בכלל ואיך אצליח? זו הַקְטַנה. אבל אם המחשבה הזו, לוקחת אותי להבנה שאני בפני עצמי נורא קטן, אבל הקב"ה נתן לי תפקיד והוא נוסך בי כוחות לעשות אותו, מה שמביא אותי למקום אקטיבי, שמחליט לנסות ליצור ולהוביל, זו ענווה.
אילו מחשבות מקטינות אתם משאירים בעברו השני של הנהר?
שבת שלום!