פרשתנו מתארת את אופן טיפול הכוהנים בקרבנות שמוקרבים על המזבח.
לאחר תיאור קרבן מן הבקר, מתואר תהליך הקרבת קרבן מן העוף ולאחריו, אופן הקרבת מנחה - שזהו קרבן המורכב מסולת ושמן. לאחר כל תיאור כזה כתובות המילים: "אישה ריח ניחוח לה' " - על המילים האלו אומר רש"י: "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון את ליבו לשמים" - ה' לא עושה אבחנה בין עשיר שמקריב קרבן מבהמה לבין עני שאין ידו משגת ונאלץ להקריב קורבן זול, מעוף או מסולת, שניהם: "אישה ריח ניחוח" בתנאי אחד - שכוונתם לשם שמים.
חשיבות הכוונה
כוונה היא חלק משמעותי מהמעשה, גם אם היא נסתרת יותר ולא גלויה כלפי חוץ.
את חשיבות הכוונה אנחנו מכירים ממקומות שונים כמו: "תפילה ללא כוונה – כגוף ללא נשמה", "אחר המעשים נמשכים הלבבות" וכו' - הכוונה היא חלק מהותי ובלתי נפרד מהמעשה, יש בה עניין מהותי, המעשה בפני עצמו הוא חלקי.
לא חייבים להיות חוקרי כליות ולב כדי להרגיש כוונות, אנחנו מכירים את זה מהיומיום, כשמישהו עושה או אומר דבר כלשהו ואנחנו תוהים על כוונתו, שירים שאנחנו מתחברים אליהם יותר, כי שרים אותם עם כוונה וכו'.
גם לילדים יש חיישנים לכוונות. כשאתם אומרים להם : "אספו בבקשה את הצעצועים", "תפסיקו בבקשה לצפות במחשב" או כל בקשה אחרת, אבל בתוך תוככם חושבים לעצמכם: "למה שהם בכלל יקשיבו לי?" הם קולטים זאת ואכן לא מקשיבים.
כשאותה בקשה תיאמר עם כוונה אמיתית מצידכם לכך שיעשו את מה שביקשתם, הם יחושו בכך והתוצאות לרוב יהיו אחרות. בהצלחה.