בפרשתנו אנו קוראים בעניין המצורע את הפסוק: "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו".
המילים הללו "בדד ישב" פתאום נראות לנו מוחשיות מתמיד. כולנו חווינו את הבדידות הזו בצורה כזו או אחרת במהלך "שנת הקורונה" הקשה והמאתגרת שעברנו יחד. דינו של המצורע לצאת מחוץ למחנה ישראל.
חז"ל מסבירים מדוע: "הוא הבדיל בין איש לאשתו ובין איש לרעהו לפיכך אמרה תורה "בדד ישב".
כידוע, נגע הצרעת מגיע כעונש על דיבור לשון הרע. לשון הרע גורם לפירוד וריחוק בין בני אדם ולכן עונשו של המדבר לשון הרע הוא לשבת בודד, רחוק מבני אדם. מידה כנגד מידה. מחנה ישראל עם משכן ה' במרכזו והשכינה ששרויה בתוכו חייב להיות מחנה של שלום.
לא ייתכן שתשרה שכינה במחנה שאין בו אחדות ואהבה בין כל שכבות העם. לכן, במידה ומתגלה מקרה קטן של לשון הרע במחנה ישראל, התוצאה היא מיידית ונחרצת - נגעי צרעת בגוף והרחקה מן המחנה עד לתשובה מלאה וריפוי מחדש.
בימינו, אין צרעת. אם היתה - נראה שרובנו היינו מצורעים... כיום, עלינו לעשות את התהליך ההפוך - לטהר את עצמנו מלשון הרע ולהתמלא באהבה לכל אדם. או אז, כשהמחנה יהיה קדוש וטהור נזכה ונהיה ראויים לכך ששכינת אלוקים תשוב ותשרה בתוכנו.
לארץ כבר חזרנו, אחרי כמעט 2000 שנות גלות, חגגנו זאת השבוע (והשבת היא ממש ה' באייר). המחנה הוא כבר אחד, בקרוב רוב עם ישראל יהיה על אדמתו, אדמת ארץ ישראל. מה שנותר כעת הוא לחבר את הלבבות, כדי שהשכינה תשרה בינינו. כשנזכה לכך נוכל להקים מחדש את בית ה', בית המקדש, המקום שכל כולו ביטוי לאחדות הנכספת של עם ישראל.