מי שמעמיק קצת בקבלה יודע שבפרשה הזו ובטח בחלק הראשון שלה, מצוי סוד עצום של אורו של משיח.
המקובלים תיקנו לקרוא את מזמור פרק קכ"ו בתהילים לפני ברכת המזון (כאשר מתפללים מוסף באותו היום) הבעל שם טוב זצ"ל קבע כי גילוי אורו של משיח יכול להתגלות בסעודה [במיוחד בסעודת משיח במנחה של שביעי של פסח]
איך כל זה קשור לפרשה?
אנו שרים בתחילת הפרק: "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים. אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה. בסוף הפרק אנו שרים: "בֹּא יָבֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו"
כולם מכירים את חלומותיו של יוסף בפרשה זו, פרשת "וישב", וכולם מכירים גם את החלום הראשון על האלומות שראה יוסף לראשונה בחלום, כאשר האלומות של כל האחים השתחוו לאלומתו של יוסף.
רש"י על המקום מביא כדוגמא את הפסוק: "נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו".
שואלים המקובלים: מדוע בסוף הפרק יש כפל לשון? כלומר, מדוע צריך לכתוב "בוא יבוא"? האם לא מספיק "בוא" או רק "יבוא"? האם לא יבינו כך את הפסוק?
שאלה נוספת ששואלים המקובלים: מי צריך לבוא? ועל אילו אלומות מדובר? כלומר, אלומותיו של מי?
המקובלים מסבירים כי הסיבה לכפל הלשון יכולה לרמז בראשי תיבות: ב'וא י'בוא = "בן ישי". "בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו", כלומר, שמשיח בן דוד (שנקרא גם "דוד בן ישי"), הרומז לגאולת הרוח של עם ישראל יגיע ברינה כאשר הוא נושא בשמחה את אלומתו של משיח בן יוסף. אותם אלומות שראה יוסף בחלומותיו, הרומזות לגאולה הארצית החומרית. כאשר מבינים את סוף הפרק אפשר לחזור לחלק הראשון של הפרק: "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כחולמים, אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה".
שימו לב שהערך המספרי של "ציון" בגימטריה שווה לערך המספרי של "יוסף" [156]
אשרינו שאנו זוכים לחיות בימים של משיח בן יוסף, בגאולה ושפע חומרי גדול בארץ הקודש ויחד עם זאת אנחנו זוכים להתחיל להריח את משיח בן דוד שהולך יחד איתו בהתקרבות של עם ישראל לשורשיו.
שבת שלום!