לא אחת אני מבקשת להתבונן בזו המילה, מחילה, מה טומנת בחובה וכיצד יכולה אני הקטנה לחבור אליה, אבל באמת?
מהי בכלל מחילה?
זיכני הקב"ה והפגיש ביני לבין לימוד יקר כל כך של ימימה אביטל זצ"ל, לימוד חשיבה הכרתית, לימוד ובו אני לומדת את עצמי בכל יום מחדש.
מבקשת לשתף אתכם בנקודה אחת מיני רבות שעולה גם בפרשה שלנו, פרשת ויגש, הלא היא המחילה.
מהי מחילה וכיצד זו מתאפשרת?
אחד המשפטים הראשונים אותם פגשתי בלימוד, חשף בפניי אמת פשוטה ומנחמת כל כך. מצד אחד כל כך פשוטה, מצד שני כה נסתרת.
"את טובה מיסודך"!
על פניו ניתן לומר: וכי מה התחדש כאן? הרי לא חסר מקומות בהם ניתן לפגוש את הרעיון הזה במילים כאלו או אחרות, ובכן מהו החידוש הגדול?
ומה בין זה לבין מחילה?
בא הלימוד ואומר:
"העומס הוא לא את", את טובה ככה. כמו שאת.
לקח לי לא מעט זמן , שנים רבות ממש, להאמין למילים היקרות הללו, להאמין שאני טובה ככה. איך שאני. טובה מיסודי.
ישנו העומס האישי שכמו הפך להיות מעמיס על חיי. אלו הם אותם מרכיבי נפש שנרשמו בתוכי מילדות: כעס, ריצוי, אשמה, ביקורת, דחייה, סגירות ועוד כאלו ודומיהם, אך הם לא אני. הם רק התלוו אליי מזמן, והאמת, הנכון הוא גם להודות עליהם. "כבדי את מה ששמר עלייך".
הם שמרו עליי ועדיין, ברגעים בהם אני שוכחת את האמת הזו, הכל כך פשוטה, האמת שאני טובה.
אז מה בין כל אלו למחילה?
אולי בכדי להבין מהי אותה היכולת למחול, לוותר, כדאי יהיה לפני כן לשאול את עצמנו מה כל כך מקשה עלינו למחול? מה מעכב אותנו מהאפשרות הכל כך טובה למצוא בלבנו מחילה, ראשית לעצמנו הייתי אומרת, ואז
לאחר?
אני יכולה לומר שכשאני מתקשה למחול, זה בדרך כלל כי אני נושאת בלבי פגיעות, עלבון, הרגשה של כאב שמציפה את כל המערכת האישית. לרוב ישנה גם אמונה שהאחר אחראי לסבל שלי, שבגללו אני סובלת, כואבת, ואם "לשדרג" זאת עוד יותר, אפשר גם לחשוב בטעות שהוא עושה זאת בכוונה. בלימוד נקרא לכל ההסתכלות הזו – "הילדה".
מאז שהתוודעתי ללימוד, אני מוצאת שהאפשרות הזו למחול, הופכת להיות יותר ויותר זמינה בעבורי, ולא כי צריך וכי אני חייבת וזה הנכון, אלא כי זה פשוט קורה. המחילה הינה תוצאה של הבנת הלב. ככל שאני יותר מסכימה להיות בקשר עם הלב שלי, עם התנועה אשר מתרחשת בתוכו, עם אותם חלקים פחות נעימים שקיימים בתוכי, ככל שאני מוצאת בעצמי את ההסכמה לתנועה שלהם בתוכי כחלק מהתפתחות וצמיחה, מבלי שאהיה מזוהה עמם, מבלי שאהיה מוגדרת על ידם שהרי אני טובה מיסודי, אז אני מוצאת מחילה לעצמי, מחילה מתוך תפיסת החלקיות שבי, תפיסת היחסיות.
"תעשי מה שאת יכולה, כפי שאת יכולה אבל באמת".
המחילה יכולה להיות עבורי לרחם, להתקרב לעצמי גם באותם מקומות חשוכים, שהרי הם זה לא אני, כי "במקור שלי אני טוב גמור אבא, ושם אני, מאמין בעצמי" [אביתר בנאי].
מכאן הדרך החוצה קלה יותר, שכן ככל שאני מוכנה להכיר את עצמי, החוץ הופך מוכר יותר, שהרי כולנו בסופו של דבר, אותו דבר בדיוק.
אני מוצאת מחילה בלבי כי גם האחר, באמת, הוא רק טוב. וכל השאר...מה שלא טוב.. זה המיותר. מיותר לקיומו, או כמו שימימה אומרת: "הנותר לתיקון".
כעת, ניתן אולי ביתר שאת להבין עד כמה קלה היא המחילה כלפי האחר. אני מוצאת שאני בכלל לא אמורה לסלוח לאחר. הוא בכלל לא העניין. אני זה הדבר וחוץ ממני אין באמת כלום.
ניתן כעת לנסות ולהתבונן בפרשה ולשאול עצמנו מה אפשר ליוסף למחול לאחיו? איזה כח מצא בקרבו אשר איפשר לו למחול באופן שלם ומעורר השראה?
אני מניחה שגדולים ממני נתנו ונותנים את שלהם בשאלה הזו.
אני מציעה כיוון נוסף, כיוון של איזושהי התבוננות פנימית אישית.
מה אפשר לדעתך את המחילה של יוסף כלפיי אחיו? איזה מקום הבשיל בקרבו שקרב אותו לפעול באופן של התקרבות ואהבה?
ומהי מחילה עבורך? האם זו מתאפשרת אצלך?
שנזכה בעזרת ה' למחול באמת