בפרשתנו, בני ישראל יוצאים סוף סוף ממצרים, לאחר סגר ממושך ועבדות קשה.
עם זאת, מהתבוננות קצרה בפרשה, קשה שלא להיות מופתעים מכמות התלונות שמוזכרות בה: "ויצעקו.. המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר..?!", "וילונו העם.. מה נשתה?", "וילונו.. בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשובע..", "וירב העם עם משה.. תנו לנו מים.."
הקב"ה הוציא את בנ"י ממצרים עם מופתים וניסים גדולים, הוא מלווה אותם בכל המסע במדבר לארץ המובטחת עם עמוד ענן ועמוד אש כדי להאיר להם את הדרך ולשמור עליהם מפגעים רעים בדרך, ועם כל הטוב הזה הם עוד מתלוננים??
הכרת הטוב וכפיות טובה
באופן פרדוקסאלי, דווקא מציאות של שפע, עלולה לגרום למצב הפוך של כפיות טובה. האדם מתרגל במהירות לרף גבוה, לקבל כל דבר שרק רוצה ובמקום להודות על כל מה שמקבל, הוא מתלונן על מה שלא נתנו לו עדיין.
חיים בתחושה של "מגיע לי.." הם מתכון לחיים של סבל. הרי במציאות האמיתית, כאנשים בוגרים, לא תמיד נקבל מה שאנחנו רוצים. יש לא מעט דברים שאינם בבחירתנו ובשליטתנו, וזה שנתלונן לא יפתור זאת, אלא רק יהפוך אותנו לאנשים מרירים.
חינוך להכרת הטוב, מתחיל מגיל צעיר.
גם אם הכי נוח ונעים לנו לתת לילד את כל מבוקשו, כי אז נזכה בשקט מצידו, או שנרגיש "הורים טובים" כדאי שנחשוב קודם אם אכן הילד זקוק למה שמבקש, אם זו טובתו, ומה הדרך הנכונה לתת לו את זה? אולי לאחר מאמץ כלשהו מצידו? וודאי לאחר סגנון בקשה מתאים מצידו, הבנה שאנחנו נותנים זאת מרצוננו הטוב שהרי איננו 'חייבים' לו וכו'...
בהצלחה!