מתוך שלל הציויים והאזהרות הגודשות את הפרשה שלנו, שכשמה, מלאה ב'משפטים'. ישנן שתי מצוות שזוכות להתייחסות מיוחדת ויוצאת דופן: האיסור לענות אלמנה ויתום והאיסור להלוות לעני בריבית. בשתי המצוות האלו אלוקים מתערב, כביכול, באופן אישי ומזהיר: "כי אם צעק יצעק אלי" האלמנה, או היתום, או העני - "שמוע אשמע צעקתו". במקרה של אלמנה ויתום מופיע אפילו איום מזעזע ממש: "וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים(!)"
מדוע דווקא במצוות הללו אלוקים מתערב בצורה כל כך חריפה? התשובה טמונה אולי במדרש שאומר כך: "העני הזה יושב ומתרעם: מה גרוע אני מפלוני? הוא ישן על מיטתו ואני ישן כאן, פלוני ישן בביתו ואני כאן? ועמדת אתה ונתת לו, חייך שאני מעלה עליך כאילו עשית שלום בינו לביני"
זה מדהים! אלוקים כביכול אומר: בזה שאתה נותן צדקה לעני אתה עושה שלום ביני לבין העני! כי אם לא תתן לו את הצדקה, העני בהחלט יכול לבוא אלי בטענה צודקת - אם הבאתי אותו לעולם למה אני לא דואג לו לצרכיו הבסיסיים?
זו הסיבה אולי שאלוקים כל כך כועס, כביכול, ונזעק לעזרתם של החלשים כשאחיהם לא עוזרים להם.
אלוקים ברא את העולם בצורה כזו שיש נותנים ויש מקבלים כדי שהעולם ייבנה בחסד. אבל אנחנו צריכים לזכור שכולנו בסופו של דבר מקבלים מידו של אלוקים, כל הזמן. ולכן עלינו לדעת שאם קיבלנו יותר ממה שאנחנו צריכים קיבלנו את זה כדי להעביר הלאה.
מי יתן שנזכה להיות בצד הנותן, בין בגשמיות ובין ברוחניות, וגם מילה טובה לאח, לחבר או לשכן זו נתינה גדולה וחשובה. אך עיקר העיקרים שיחד עם זאת, נחיה תמיד בתחושה של מקבלים מידו הפתוחה והרחבה של אלוקים.
Comments