top of page

"קדושים תהיו!" הכיצד? | לפרשת קדושים

פרשת השבוע פותחת באמירה, או בציווי: "קדושים תהיו". מה הכוונה?


לפי פירוש רש"י על פי המדרש, קדושים תהיו = פרושים תהיו. הקדושה מתבטאת בפרישה מתאוות העולם הזה.

כמו שאדם מקדש אישה בחופה ואומר לה: "הרי את מקודשת לי" והמשמעות היא שהיא מיוחדת רק בשבילו והוא ובין השאר זה מתבטא בכך שהם צריכים לפרוש מכל קשר אינטימי אחר.


אבל ר' שמעון שקופ בהקדמתו לספר "שערי יושר" מקשה על הפירוש הזה: יש מדרש אחר שאומר: "אמר הקדוש ברוך הוא קדושתי גדולה מקדושתכם"


אם הקדוש ברוך הוא אומר שקדושתו גדולה מקדושתנו איך אפשר לפרש שקדושה משמעותה פרישה מתאוות?

האם שייכות בכלל "תאוות" אצל ריבונו של עולם? כיצד יש פה בכלל מקום להשוואה?!


אלא שצריך לומר שקדושה אמנם באה לידי ביטוי בפרישה מתאוות העולם אבל העיקר שלה אינו הפרישה, אלא עיקר הקדושה הוא במעשים אקטיביים חיוביים, להיות קדוש = לצאת מפרטיותך ולפעול למען הכלל, למען האחר, למען עם ישראל.


לפי זה יהיה מובן מה שאומר הקדוש ברוך הוא "קדושתי גדולה מקדושתכם" - הכוונה היא שגם אם אנחנו יוצאים מהפרטיות שלנו ואפילו מוסרים את הנפש למען עם ישראל, עדיין, אומר לנו אלוקים - אל תזוח דעתכם, ש"קדושתי גדולה מקדושתכם" - שכל כולי מסור אך ורק לכם, ובן אדם, כמה שיהיה מסור, ונותן ומעניק לעולם לא יהיה כל כולו נתינה כמו אלוקים ברוך הוא וברוך שמו.


בהמשך הפרשה מובא הציווי שהלל הזקן ובעקבותיו רבי עקיבא מלמדים אותנו שהוא העיקר והיסוד של התורה כולה: "ואהבת לרעך כמוך". ונשאלת השאלה: האמנם?! האם מצופה מאיתנו לאהוב את חברינו באותה מידה שאנו אוהבים את עצמינו? גם אם יאמרו לנו לאהוב כל אדם מישראל כמו את ילדינו זה היה נראה משולל היגיון. הכי ברור שאדם אוהב יותר את עצמו ואת קרוביו.


הרמב"ן אכן מתרץ שהתורה כתבה "כמוך" בלשון גוזמא. אך הרמח"ל בספרו "מסילת ישרים" כותב אחרת ומסביר: "כמוך - בלי שום הפרש, כמוך - בלי חילוקים, בלי תחבולות ומזימות, כמוך ממש"


שמעתי מפי ידידי הרב הלל מרצבך (רב קהילה ביד בנימין) בסרטון מוקלט עם מדים במלחמת חרבות ברזל (אייר תשפ"ד) הסבר פשוט כיצד אפשר לאהוב "כמוך ממש". כשבן ישראל מתגייס לצבא ומוכן לסכן את נפשו למען עם ישראל בכך הוא מקיים "כמוך ממש" בכך הוא מראה שאוהב כל אחד מבני ישראל כמו שאוהב את משפחתו ואפילו יותר ממה שאוהב את עצמו! וחזקה על כל יהודי כשר שאם ידע שאין חיילים להגנה על עם ישראל מפני אויביו וחייבים אותו שהיה מתגייס לשירות בצבא במסירות נפש כדי לשמור על עם ישראל.


לפי ההסבר של ר' שמעון שקופ יובן מדוע קוראים לחיילים שנפלו על קידוש ה' "קדושים" - שכן הם מסרו את נפשם באופן אקטיבי למען עם ישראל. והאמת היא שכל החיילים וכל עם ישראל הם קדושים, כפי שהזכרנו, שכן כל אחד ואחד יש בו את המוכנות הנפשית למסור את נפשו למען עם ישראל.


בחלק מהסידורים בפרשת "ואהבת את ה' אלוקיך..." שבקריאת שמע, אחרי המילה "בכל נפשך" כתוב בקטן שיכוון למסור את נפשו על קדושת ה'. יש פה חיבור בין אהבת ה' לאהבת ישראל. כשאדם מוסר את נפשו למען עם ישראל הוא מקיים גם "ואהבת לרעך כמוך" וגם "ואהבת את ה' אלוקיך... בכל נפשך".


גם הדוגמא שהבאנו בהתחלה של חתן שאומר לכלה: "הרי את מקודשת לי" והסברנו ש"מקודשת" הכוונה היא שאסורה לכל העולם, עכשיו נבין, כפי שגם ברור לכל בר דעת שהקשר בין האדם לרעייתו, אין עיקרו בכך שהם אסורים בקשר אינטימי עם אחרים. זהו רק אחד מהביטויים של הקשר. אבל עיקרו של הקשר בעשיה החיובית, בנתינה זה לזה, במסירות הנפש זה לזו וזו לזה.


אנחנו נמצאים בימים שבין פסח לשבועות, ימי ספירת העומר. כידוע היתה מחלוקת גדולה בעם ישראל בין הצדוקים והביתוסים לבין הפרושים, בשאלת פירוש המילים "וספרתם לכם ממחרת השבת". הצדוקים והביתוסים פירשו - שבת בראשית, יום ראשון הראשון שלאחר הפסח. והפרושים פירשו - ממחרת חג הראשון של פסח.


ראיתי במאמר של ידידי הרב רן כלילי (רב קהילה בעיר שוהם) הסבר עמוק ויפה לשורש המחלוקת, הסבר שמבוסס על מאמר של הראי"ה קוק בספרו "מנחת כהן" (סימן קלד) הביתוסים לקחו לקצה את עבודת ה' הפרטית, הם היו מתבודדים במדברות ועובדים את ה' עם חומרות גדולות אבל לא עסקו בחיבור לכלל ישראל ולא היו מחוברים ללאומיות כלל.

הצדוקים לעומתם שלטו בכהונה הגדולה ובעמדות השלטון, בכך היו מחוברים מאד ללאומיות, אבל השתמשו בכח השררה על מנת לעשוק את העם ומידותיהם היו מקולקלות. אלו (הביתוסים) פרשו מהתאוות, אך לא פרשו מהפרטיות שלהם

ואלו (הצדוקים) פרשו מהפרטיות שלהם אך לא פרשו מהתאוות


לכן, אלו ואלו חטאו בכך שניתקו בין פסח ויציאת מצריים לשבועות - מתן תורה (כש"ממחרת השבת" זה לא מתחיל מחג הפסח דווקא אז הספירה לא מבטאת קשר וחיבור בין פסח לשבועות)

יציאת מצריים מסמלת את הפרישה מהתאוות, ממ"ט שערי טומאה של מצריים

מתן תורה מסמל את הפרישה מהפרטיות: "ויחן שם ישראל נגד ההר" כאיש אחד בלב אחד. עיקרה של תורה הוא "ואהבת לרעך כמוך"


בספירת העומר על פי חז"ל, מפסח עד שבועות אנחנו מבטאים את החיבור בין יציאת מצרים לבין מתן תורה, את החיבור ההכרחי בין הפרישה מהתאוות לבין היציאה מהפרטיות והחיבור לכלל ישראל.

ספירת העומר מזכירה לנו שקדושה היא לא רק הפרישה מהתאוות - המהות שלה היא היציאה מהפרטיות שלנו במסירות נפש בכל המעגלים - בזוגיות, במשפחה ובעם ישראל.


לא לחינם פרשת קדושים תהיה תמיד בספירת העומר, וגם יום העצמאות בו מצד אחד פרשנו מלחיות בין הגויים אבל כדי להיות עם קדוש בארצנו אנחנו חייבים להיות מחוברים זה לזה באחדות ואהבה ברמה של מסירות נפש - ולכן גם הוא, לא לחינם, יוצא תמיד בתקופה של ספירת העומר.

12 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

留言


bottom of page