פרשתנו חוזרת על דיני חטאות אשר הופיעו בפרשת ויקרא, חטאות הציבור וחטאות היחיד, ונראה שהתזמון אינו מקרי. חטא המרגלים הוא אולי חטא הציבור הקשה ביותר של עם ישראל, ובסמיכות מופיעים דיני חטאת ציבור. התורה מציינת: "והנפש אשר תעשה ביד רמה" – ומיד אח"כ מופיע סיפור מקושש העצים ביום השבת, אשר לפי הפרשנים אכן הזיד ולא שעה לאזהרות של אלו שמצאוהו.
אך מצאנו בפרשתנו גם חטא שלישי – חטא המעפילים. חלק קטן מהעם קם מהאבל על עונש דור המדבר, מחליט בכל זאת לצאת למלחמה על הארץ, ומנסה לשנות את רוע הגזרה, וכאן ה"חטא" פחות מובהק. ברור שהמעפילים המרו את פי ה', שהרי בספר דברים נאמר "ותמרו את פי ה'", וגם "ותזידו לעלות ההרה" – לשון זדון ממש. גם תוצאת המלחמה העגומה ("ויכום ויכתום עד החרמה") מעידה על כך. מצד שני, נראה שהמעפילים עשו תשובה בכך שהכירו בחטא ("כי חטאנו") ובאמת ניסו לחזור למוטב ולהילחם! לא זו אף זו: בדיון בין ר' עקיבא לר' יהודה בן בתירא לגבי מותו של צלפחד, זה אומר מקושש עצים היה, וזה אומר מהמעפילים היה. אומר האחרון לר' עקיבא, שחטא המקושש הוא גנאי גדול לצלפחד, ומדוע יגלה את אשר התורה רצתה להסתיר (זהות החוטא), משמע שבחטא המעפילים אין משום גנאי, ואולי הוא אף ראוי לשבח....?
מעניינים בנושא זה דבריו של הראי"ה קוק זצ"ל: "ההעפלה... הייתה בצורה של חטא ומרידה ועל כן לא הצליחה, אבל הערך הכללי של פעולה זו... קיים לאות ומופת של גבורת עולמים" נותרנו מבולבלים: חטא ושבח, גנאי וגבורה, משמשים כולם בערבוביא. איך נבין את מעשה המעפילים, את סערת נפשם, כאשר עלו אל ראש ההר, ספק יודעים שבכך הם חורצים את גורלם, וכל זאת עבור הסיכוי הקלוש שיצליחו להציל את דור המדבר. כמו אצל נדב ואביהוא שנמצאו חייבים, ולעומתם האחיין שלהם פינחס בן אלעזר שזכה לברית שלום, אין להבין את נסתרות הבורא. אך ללא ספק, לא כל הפשעים – גם אלו שעליהם מתחייבים במיתה – שווים הם...
Comments