חינוך בפרשה | לפרשת לך לך

"לֶךְ-לְךָ מארצך וממולדתך ומבית אביך.."

פרשתנו פותחת בציווי הקב"ה לאברהם לצאת מארצו וממולדתו אל עבר ארץ מובטחת, לא נודעת, שם יתן לו הקב"ה בנים, עושר גשמי וברכה. השימוש בצירוף 'לךְ לךָ', אינו נפוץ, ונדמה כי הוא מיטיב לבטא תנועה נפשית המלווה אותנו לאורך החיים. תנועה של יציאה מעצמנו החוצה לעבר הזולת, וחזרה אל עצמנו פנימה.

כבר בתחילת המסע נראה כי אברהם לוקח איתו לדרך שילוב של השניים: "ויקח אברם את שרי.. ואת כל רכושם אשר רכשו ואת הנפש אשר עשו בחרן" - אברהם לוקח גם את הרכוש הגשמי, העצמי, הפרטי, שרכש עם אשתו, וגם את הנפשות, האחרות, שעשה עם שרה - אותם אנשים ונשים שהם גיירו והכניסו תחת כנפי השכינה.

שילוב דומה ניתן לראות בהתנהגותו של אברהם במקומות נוספים בפרשה, כמו המלחמה אליה יצא כדי להשיב את לוט מהשבי תוך סירוב לקבל מכך טובת הנאה אישית כלשהי - 'אם מחוט ועד שרוך נעל' מצד אחד, מול בקשתו מהקב"ה שכתובה לאחר מכן, שיתן לו בן יורש: "מה תיתן לי ואנכי הולך ערירי.."

אפשר לומר כי הגמישות הנפשית הזו, היכולת לנוע על הציר 'עצמי - זולת' היא גמישות קריטית בכינון חיים מאוזנים.

נכון, זולתנות היא מידה אצילית ללא ספק, אך אם רק נחשוב על כך, עצם היכולת להגדיר את הזולת כזולת, נגזרת מכך שיש קודם עצמי. אם יש עצמי, אז כל מה שמחוצה לי הוא זולתי.

מעבר לכך, אדם שמבטל עצמו באופן קבוע, לא יהיה לו מהיכן לצאת אל זולתו.

במילים אחרות, כדי שאוכל להעניק משהו לאחר שלצידי, אני צריך שיהיה לי קודם משהו בעצמי/לעצמי.

זה נכון תמיד, אך במיוחד בתקופה זו, בה הרבה מהגבולות ביננו לבין הזולת היטשטשו. כולנו לפתע נמצאים הרבה יותר שעות בבית, כמעט הפכנו ליחידה משפחתית סימביוטית, כולנו לפתע יכולים להשתתף בכל פגישת עבודה, מכל מקום ובכל שעה.

חשוב שנשתדל לשמור כולנו, עד כמה שניתן, על המרחב של עצמנו, של בני משפחתינו ושל עמיתנו, רק כך, כל אחד יוכל לגבש ולשמור על ייחודיותו ולהביא אותה אח"כ לתוך מערכות נוספות בחייו.

11 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול