פרשיות אמור ובהר תמיד נקראות בתקופה שבין פסח לשבועות, ימי ספירת העומר, כנראה שלא במקרה.
בפרשת אמור קראנו על מצוות ספירת העומר ובפרשתנו, פרשת בהר אנחנו קוראים על השמיטה והיובל.
ההקבלה בין ספירת העומר לשמיטה והיובל מאד ברורה:
שבע שבועות שנים - ובשנת החמישים - שנת היובל שבה השדות חוזרות לבעליהן והעבדים יוצאים לחירות.
ובין פסח לשבועות - שבע שבועות ולאחריהן, ביום החמישים - חג השבועות, בו אנחנו חוגגים את מתן תורה, היום בו יצאנו לחירות שלימה משעבוד מצרים.
מעניין שגם המושג "יובל" מזכיר את יום מתן תורה ומעמד הר סיני שנאמר בו: "בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר"
עוד יותר מעניין: נראה כאילו התורה רומזת במעמד הר סיני גם לפרשת "בהר"- "בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר"
וזו אולי גם עוד אפשרות מעניינת לתשובה לשאלה מדוע "נסמכה שמיטה להר סיני":
מדוע הפרשה שלנו מתחילה במילים: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר" כפתיחה לציווי על מצוות השמיטה והיובל? הרי כל המצוות ניתנו בהר סיני ולאו דווקא המצוות האלו.
המפרשים עונים על זה תשובות רבות.
ונראה שהתורה בפסוק הזה - "בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר" ממש רומזת לתשובה:
יום החמישים ליציאת מצרים - שבו התרחש מעמד הר סיני, ממש מקביל לשנת היובל בשנה החמישים.
ביובל יוצאים לחירות וכך גם התורה מוציאה את האדם לחירות מהיצר הרע. כמו שדרשו חז"ל: "חָרוּת עַל הַלֻּחֹת" אל תקרי "חָרוּת" אלא "חירות" (מעניין שאכן כתוב בתורה "חרות" עם האות ת' בסוף ולא עם האות ט')
לכן אולי התורה פותחת את פרשת השמיטה והיובל במילים "בְּהַר סִינַי" כי הרעיון של השמיטה והיובל נובע מאותו רעיון בדיוק של מעמד הר סיני. מהלך של שבע כפול שבע שבסופו היציאה לחירות. הרי השביתה ממלאכת עבודת הקרקע בשמיטה (וביובל) ושחרור העבדים ביובל הם בדיוק הביטוי לחירות שאותה התורה באה לתת לנו, הביטוי לזה שאנחנו לא משועבדים לעבודת האדמה וליגיע כפינו אלא עבדי ה' שחיים בטובו. זה מסביר גם את מצוות "הקהל" בכל מוצאי שנת שמיטה - כי אחרי שנת שמיטה אנחנו ממש מוכנים לקבל שוב את העומק של החירות שהתורה מביאה אותנו אליה.
אחר כך ראיתי שבדומה מאד לזה פירש ה"כלי-יקר" (רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, שימש כרב, דרשן וראש ישיבה בפראג בתחילת המאה ה17) שכתב שתי אפשרויות לפירוש עניין שמיטה אצל הר סיני: 1) אולי התורה רמזה בכך שכמו שהר סיני התקדש ביום החמישים שיהיה אסור בזריעה וחרישה, כך אמר ה' למשה שארץ ישראל תתקדש בשנת החמישים שנת היובל, כמו הר סיני. 2) אולי התורה באה לומר בזה שהיובל יהיה זיכרון למעמד הר סיני, בכך, שכמו שבהר סיני ביום החמישים עם ישראל יצאו לחירות בקבלת התורה כך ביובל העבדים יוצאים לחירות ולכן גם יש מצווה ביובל לתקוע בשופר כמו שהיה במעמד הר סיני קול שופר.
הרמז שהבאנו מהפסוק: "במשוך היובל המה יעלו בהר" ממש מחזק גם את פירושיו.
מכיוון שהזכרנו את מדרש חז"ל: "חָרוּת עַל הַלֻּחֹת" אל תקרי "חָרוּת" אלא "חירות"
אוסיף כאן רעיון נפלא ששמעתי מפי מורי ורבי הרב שבתי סבתו שליט"א:
מה העומק של הקשר בין חרוט לחירות?
כתב רבי יהודה הלוי: "עבדי הזמן עבדי עבדים הם, עבד ה' הוא לבדו חופשי"
במה שונה עבד לאדם מעבד לה'?
עבד לאדם משרת את האדון שלו ועושה לו את צרכיו
אבל ה' לא צריך כלום.
לכן המשמעות של עבד ה' אינה שהוא עושה לו את צרכיו אלא שהוא הולך בשליחות של האדון שלו. בשליחות של ה' והשליחות של ה' לכל אדם זה הדבר שהכי טוב ומתאים בשבילו ולכן זה החופש הכי גדול!
משל למה הדבר דומה? לילד שהיה קשה לו ללמוד, היה מופנם ולא הצליח להתרכז בשום דבר, עד שבא אדם פיקח וקנה לו כינור. הילד לקח את הכינור והתחיל לנגן והתגלה שיש לו כישרון מולד מופלא לנגינה. הנגינה פתחה אותו והוא הפך מילד סגור ומופנם לילד חברותי ושמח. כיצד זה קרה? על ידי החדירה לעומק - על ידי ההבנה שרק על ידי הוצאה לפועל של מה שגנוז בעומק נפשו של הילד אז הוא יצא לחירות ויזכה לאושר אמיתי.
מה שגנוז בתוך עם ישראל זה התכונות של הצדק, היושר והמוסר שמובעות בתורה ולכן כשעם ישראל מתחבר לתורה הוא יוצא לחירות, ומרגיש חופשי ומאושר, כי הפנימיות שלו יצאה לפועל, הוא ממלא את השליחות האמיתית שלו בעולם.
כשהאותיות עם המסר של השליחות חקוקות ושקועות בתוך האבן - "חָרוּת עַל הַלֻּחֹת" - אז יוצאת אל האור החירות.
Commenti